פסק-דין בתיק ת"א 954-08

האם מושך שיק שחתם על שיק ללא שמולאו בו פרטים נוספים ונתן אותו בידי בנו על מנת שישמש אותו לצורך רכישת סחורה, ולאחר מכן חזר בו המושך ובעצה אחת עם בנו החליט כי הרכישה תעשה באמצעי תשלום אחר, נחשב כמי ש"הוציא" תחת ידיו מסמך סחיר, אם לאו? והאם מקום בו בהמשך, נגנבו/אבדו השיקים החתומים שהיו בחזקת הבן וסוחרו לתובע - חייב המושך עפ"י השיק כלפי אוחז כשורה אם לאו? זו השאלה הדורשת הכרעה בתיק זה.

1.  בפני תביעה שטרית על סמך שיק מס' XXX על סך 92,500, ז"פ 20.8.07, המשוך על חשבונו של הנתבע בבנק ערבי ישראלי, סניף סכנין. שם הנפרע בשיק הינו "תצוגת אל אמיר מוצרי חשמל סכנין" (להלן: "הנפרע"). השיק הוסב לחברת "אר.אס.אס.די. למסחר בע"מ" (להלן: "החייבת"), אשר בתורה הסבה אותו לתובע במסגרת עסק נכיון שיקים וזאת ביום 8.3.07.

השיק חולל באי פרעון. יצויין כי על גבי השיק לא מצאתי רישום המעיד על סיבת חילול השיק, ולפיכך נאמנה עלי עדות הנתבע (הנתמכת במסמך שצורף לתצהירו בהתנגדות), כי השיק לא כובד בשל הוראת ביטול שניתנה לגביו, ולגבי ארבעה שיקים נוספים, ביום 21.5.07.

אין מחלוקת כי הנתבע חתום על השיק כמושכו.

2.  טענתו העיקרית של הנתבע הינה כי אין לחייבו בסכום השיק מאחר ומדובר בשיק שנגנב ממנו (יותר מדויק מבנו שהחזיק בו, כפי שיפורט להלן) ולפיכך, גם באם התובע אוחז כשורה בשיק, אין הנתבע חייב כלפיו שכן קיים פגם קנייני בשיק הגובר גם על זכותו של "אוחז כשורה".

בנוסף טוען הנתבע (אם כי בשפה רפה) כנגד התקיימות התנאי של "תום לב" הנדרש מ"אוחז כשורה" שכן התובע לא בדק באם קיים כיסוי לשיקים, על אף שקיבל מהחייבת שיקים בסכומים גבוהים ביותר, ולא קיים נוהל תקין לבדיקת השיקים, ודבר זה, יחד עם העובדה שהתובע בחר שלא לתבוע את הנפרע ו/או את החייבת בגין השיק, מלמדים על כך שהתובע היה שותף למעשה מרמה ו/או עצם עיניו מלראות את מעשה המרמה.

3. למען הסדר הטוב, אסיר מעל דרכי קודם את טענתו השניה של הנתבע דווקא, בקביעתי כי התובע מקיים את התנאים להיותו "אוחז כשורה". משזנח הנתבע בסיכומיו את הטענה להעדר תמורה אין עוד צורך לפרט בשאלה זו, שכן אין עוד מחלוקת כי התובע נתן תמורה כנגד קבלת השיק מהחייבת.

באשר לטענה בדבר העדר תום לב - אציין כי על אף שב"כ הנתבע ריכז את עיקר חקירת המצהירה מטעם התובע בענין זה, הרי שבסיכומיו הטענה נטענה, כאמור בשפה רפה ביותר (סעיף 11-12 לסיכומים). יתירה מכך, הנתבע למעשה מייחס לתובע מעשה מרמה, וזאת מבלי שהובא בדל ראיה לכך.

כידוע דרישת תום הלב במסגרת "אחיזה כשורה" הינה סובייקטיבית. דהיינו שבכדי לסתור אותה יש צורך להוכיח ידיעה בדבר פרט כלשהו אשר יש בו להעלות חשד ולחייב בדיקה. במקרה דנן לא הוכח כי היה ברשות התובע, במועד קבלת השיקים (להבדיל מאשר במועד מאוחר יותר כפי שעולה מסעיף 27 לסיכומי התובע), מידע כלשהו אשר צריך היה להעלות חשד ביחס לשיק נשוא התביעה, שכן נכיון שיקים בסכומים כאלו, שהוסבו על ידי עסקים בתחום מוצרי החשמל, היתה פעילות רגילה של החייבת, ולא היתה אמור לעורר בתובע כל חשד (זאת בשונה למשל מהמצב בת.א. (חד') 1206/06 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' זובידאת כמאל (26.3.07)).

לא מצאתי טעם של ממש בטענה כי אי הגשת התביעה השטרית כנגד הנפרע והחייבת מעיד על חוסר תום לב, וממילא גם באם היה כך הדבר, אין כל רבותא שכן את תום הלב בודקים במועד קבלת האחיזה בשיק ולא במעשים מאוחרים לכך.

4. אפנה כעת לבחינת השאלה המרכזית שמציב מקרה זה, כפי שזו הוצבה בפתח פסק הדין, ולצורך כך אפרט את גירסת הנתבע, אשר נתמכה בעדותו, בעדות בנו ובעדותו של מר בדארנה, הסוחר שממנו נרכשה הסחורה, זאת כפי שהיא עולה מהתצהירים והעדויות בפני, כדלקמן:

א. בחודשים הראשונים של שנת 2007 (העדים לא יכלו לציין מועד מדויק, אם כי בתצהירים הראשונים ננקב המועד 4/07 וכך גם בסיכומי הנתבע) מסר הנתבע לבנו, 5 שיקים שהם חתומים "על החלק", וזאת לצורך רכישת ריצוף לביתו החדש שהיה בשלבי בניה, וכמתנה מהנתבע.

הנתבע אישר כי בעת שנתן לבנו את השיקים לא ידע מה יהא סכום העסקה, אולם הוא התכוון כי הבן ימלא את הפרטים הנדרשים בשיקים וישתמש בהם לצורך ביצוע הרכישה (עמ' 6 לפרו' שורות 25-26).

ב.  לאחר שהבן בדק הצעות מחיר הוא החליט לרכוש את הריצוף מעסק בשם חברת יוסף בדארנה בע"מ שבניהול יוסף בדארנה (להלן: "בדארנה"), כאשר לטענתו עלות הריצוף שהוצע לו היתה 22,000 ש"ח אולם בדארנה הציע לו הנחה בשיעור של 3,500 ש"ח באם הוא ישלם בתשלום אחד במזומן ולא בתשלומים (עמ' 8 שורות 5-6). לאור הצעה זו, ובעצה אחת עם הנתבע, החליט הבן לשלם עבור הסחורה בשיק משלו, והדבר נעשה ביום 18.4.07 כפי שעולה מחשבונית שצורפה לתצהיר הבן בהתנגדות.

ג.   משהחליטו הנתבע והבן שלא לשלם באמצעות השיקים, הושארו אלו בארנקו של הבן. לאחר זמן מה ביקש הנתבע את השיקים מבנו ואז התברר כי הם נעלמו מארנקו של הבן.

ד.   על אף שהנתבע סבר כי השיקים אבדו בביתו של הבן, הרי שלשם הזהירות נתן ביום 21.5.07 נתן התובע הוראת ביטול לכל חמשת השיקים.

ה.  ביום 10.6.07 התברר לנתבע כי אחד השיקים מהסדרה הוצג לפרעון, ואז פנה לבנק (לא התובע) ומבירור שערך גילה כי השיקים נרשמו לטובת עסק בשם "תצוגת אלאמיר", הוסבו לטובת החייבת, שאת בעליה, מר סלימאן דיב, הנתבע מכיר היטב. מר סלימאן דיב אישר כי חמשת השיקים בידיו והבטיח לנתבע להחזירם לידו, אולם לא עשה כן.

ו.   הנתבע הסביר כי לא פנה למשטרה להגיש תלונה בגין גניבת השיקים, בתחילה (ועד שהוצגו לפרעון) בשל העובדה כי חשב שהם מצויים במקום כלשהו בביתו של הבן, ולאחר מכן מאחר ולא רצה לפגוע בסלימאן דיב או בבעלי "תצוגת אלאמיר" שבתו נשואה לאחד מקרובי משפחתם, והסביר זאת במעמדו כאיש ציבור ידוע בסחנין (יו"ר העירייה, ומי שכיהן כיו"ר קבוצת הכדורגל בני סחנין).

5.  אודה, כי גם לאחר קריאה חוזרת ונשנית של העדויות שנשמעו בפני ועיון במלוא טענות הצדדים באשר למהימנות גירסת הנתבע, ועל אף שנותרו בי ספקות בדבר נכונות הגירסה, אין בסתירות הקלות עליהן הצביעה ב"כ התובע או בחוסר הסבירות הלכאורית של הגרסה כדי להביאני לקבוע כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיחה.